“ועשית מעקה לגגך” – מצוות מעקה במקורות

החובה, הברורה לנו כל-כך, לבנות מעקות בגגות ומרפסות, מקורה בציווי אלוקי המופיע בספר דברים: “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו”.
מצווה זו מכונה “מצווה שכלית”, שכן חשיבותה – שמירה על דרי הבית – ברורה לנו אף ללא הסבר מפורש.
בהלכות רותח ושמירת הנפש מדגיש רמב”ם כי גובה המעקה צריך להיות לפחות עשרה טפחים (כ-80 ס”מ) כדי שלא ייפול ממנו הדייר, ועליו להיות יציב וחזק על-מנת שלא יקרוס כשנשענים עליו.
בהלכות ברכות אף מרחיב רמב”ם את החובה וקובע כי יש להסיר מכשולים ונגפים “מכל משכנותינו” – לדבריו, יש לבנות מעקה או קיר סביב הגגות, סביב הבורות, סביב שיחים מסוכנים וכיו”ב.
יתר על-כן, מצווה לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר ש”יהיה קרוב לבוא תקלה ממנו” – שעשויים להתגלות כמסוכנים.

מצווה זו קיימת גם בימינו ומופיעה כחוק מפורש המחייב בניית מעקות במרפסות, גגות או מדרגות, כמו-גם גדר סביב מפגעים ציבוריים. החוק אף מתנה קבלת אישור לאכלוס הנכס בהצגת אישורים מתאימים המעידים על קיום המעקה.
כשם שבניית בית ללא מעקה מהווה לא רק אי-קיום המצווה אלא גם ביצוע של איסור מהתורה, כך גם שיטת המשפט המודרנית קובעת כי התעלמות מחובת המעקה מביאה להפרת חובת הזהירות של כל אדם ויצירת בסיס מהותי לרשלנות מצד בונה הבית.

בניגוד לימינו, במקורות נקבעו מספר סייגים הפוטרים את בניית המעקה:
בבית ששטחו קטן משש-עשרה אמות רבועות (כשבעה מ”ר), שכן אינו נחשב כ”בית”.
בבית הנמוך מעשרה טפחים (כ-80 ס”מ), שכן אינו נחשב כ”בית”.
בבתי כנסת ובתי מדרש.
חז”ל אף ציינו שאם רשות הרבים גבוהה מגג הבית, אין חובת מעקה שכן בפסוק נאמר ” כי יפול הנופל ממנו” ולא בתוכו.

השוני בין המצווה המקורית (המקלה במקרים מסוימים, כגון בבתי כנסת) לבין החוק בימינו (המחמיר ומחייב יצירת הגנות בכל מבנה) נובע משינויים בסגנונות הבניה, אז והיום. בעוד בעבר היו בתי הכנסת ובתי המדרש גבוהים משמעותית מבתי המגורים – ועל כן לא שימשו גגותיהם כלל לשהייה ואירוח – בתי הכנסת כיום, על כל מפלסיהם, משמשים תכופות את הציבור (לתפילה, אירועים חגיגיים, אסיפות וכו’) ולכן חובה להציב מעקה גם בגגותיהם.

כמו רמב”ם, גם רבי נתן מלמד ב”מדרש תנאים” כי מתוך המילים “ולא תשים דמים בביתך” יש להרחיב את הציווי גם על מפגעים נוספים: כלב רע, סולם רעוע, נקיקים וזיזים מסוכנים.
גם בשיטתנו, מוטלת חובת זהירות דומה. כך, כלב שינשוך אדם זר יחייב את בעליו בפיצוי על הנזק שייגרם ומפגע שלא טופל ותוקן על-ידי בעל השטח יטיל עליו אחריות נזיקית ולעתים אף פלילית.

עם זאת, חובתו זו של אדם – לבנות מעקה על כל תצורותיו – קיימת כל אימת שצפה, או יכול היה לצפות, את הסכנה הכרוכה במפגע (קל וחומר במקום בו נצטווה ע”י החוק) – ותו לא. מקום בו לא ניתן היה לצפות זאת, לא תוטל עליו האחריות לנזק. חיזוק לכך ניתן למצוא בתוספתא: “נפל הכותל מחמת הזוועות ומחמת הרוח ומחמת הגשמים – אם בנאו כדרכו, פטור. אם לאו, חייב”. דהיינו, אם לא התרשל בבניה והקיר נפל בשל כח עליון, יהא פטור מאחריות.

לסיכום, חוקי הבנייה המחייבים בניית מעקות והגנה מפני מפגעים שואבים את כוחם מהציווי המקראי. חלוף הדורות והתפתחות שיטת המשפט מרחיבים חובה זו וכיום ה”מעקה” הוא כורח בלתי נמנע שנועד למנוע סיכון חיים ופגיעה בנפש – ועלינו להמשיך לשמור את הציווי האלוקי, החוק המשפטי והחובה האנושית, ולצד בניית הבית, השבחת נכסינו ושיפור חיינו, לנקוט את הפעולות הנחוצות לשמירה עלינו ועל הסובבים אותנו.